נזלת דרקונים

בקיבוץ קטן מוקף מדבר צהוב ואין סופי, הרים נישאים, עצי שיטה סוככים, יעלים מסתובבות, מערות סודיות ושקט מיוחד- כזה שאפשר לשמוע רק במדבר, בבית קטן עם הורים ואחים, גר לו ילד אחד, שמאז שהוא זוכר את עצמו, החלום היחיד שלו, משאלת הלב הכמוסה ביותר, היא להיות אינדיאני. 

הוא קרא כל ספר על אינדיאנים שהיה בספריית הקיבוץ (והציק לספרנית שתשיג לו עוד ועוד), ראה כל סרט שרק הצליח לשים עליו את ידו (כן, גם כאלה שממש לא היו לגילו), הוא למד לרכב על סוס כבר כשהיה בן 3, גילף לעצמו קשת ושיכלל אותה עוד ועוד, הכיר את כל עקבות בעלי החיים בסביבה - מהקטן ועד הגדול, בנה מחסות, למד להסתוות, ובלילה, כשכולם כבר נרדמו, חבש את קשת האינדיאנים עם כל הנוצות היפות שאסף ועשה לעצמו פרצופים מול המראה. אבל רק דבר אחד הוא לא הצליח לעשות. אש! החלום הגדול ביותר שלו.. להצליח להדליק אש כמו אינדיאני. 

יום-יום הוא ערך ניסויים וחיפש את הדרך הטובה ביותר כדי לזכות בקסם האש, אבל לא משנה מה עשה- כל מה שיצא אלו רק ניצוצות, גיצים…. שמחים, עליזים מקפצים אבל לא מדליקים. היה חסר לו משהו… מרכיב סודי שהוא פשוט לא הצליח למצוא. 

בוקר אחר הוא החליט לצאת למדבר, לקח את התיק המיוחד שלו, עם כל מה שילד אינדיאני זקוק לו כשהוא יוצא להרפתקה, ויצא לחפש אבן-צור חדשה, אולי בעזרתה הקסם יקרה.

הוא הרחיק יותר מתמיד וצעד לבדו במדבר, מתקרב לאזור המערות הנסתרות, אזור שממנו חששו כל ילדי הקיבוץ, אולי בגלל הנמר שטייל לו שם פעם? 

פתאום, הוא שמע רעם עמום. הוא הרים את ראשו לשמים, אבל השמיים היו כחולים, והשמש חמה ומרצדת. הוא חשב שאולי דמיין, אבל לפני שהספיק לעשות אפילו צעד נוסף אחד, הרעם המתגלגל הרעיד את האדמה שסביבו. הוא קפא במקומו. הרים את קשתו מוכנה לפניו, נשם עמוק והתחיל לצעוד לכיוון הקול, אולי יש שם מישהו שזקוק לעזרה? אולי רעידת אדמה שמאיימת על הקיבוץ שלהם? 

הוא צעד בהליכה מודעת, שקטה, מתגנבת, צעד אחר צעד  כל פעם כשהרעם נשמע הוא עצר וכיוון את עצמו מחדש. הרעם הלך והתגבר, ועכשיו כבר היה לו גם צליל משונה. בהתחלה הוא נשמע כמו ארררררררר… ואחכ קצת כמו אררררררצצצצצ… וכשעמד ממש קרוב למערה הגדולה, שממנה נשמע הקול, הוא נשמע כמו אאאפפפפפצצצצצ….. 

הוא פחד, אבל הסקרנות שלו היתה גדולה מהפחד. הוא התגנב צעד אחר צעד לכניסה למערה, וכשנכנס לתוכה ראה בתוך החושך שתי עיניים צהובות וגדולות מביטות בו ו…. אאאאפפפפצצצציייייי הוא הועף החוצה מהמערה בעוצמה.

הלום והמום הוא החל לרוץ בחזרה לקיבוץ,  נשבע שלעולם לא יחזור למערה החשוכה עם העיניים הצהובות.

בבית, הוא לא סיפר לאף אחד על היצור המתעטש אבל העיניים האלה, העצובות והמצוננות, ריחפו לו כל הזמן בדמיון. בלילה הוא התהפך שוב ושוב במיטתו, וכשהבין שלא יצליח להרדם עד שתיפתר התעלומה, הוא התגנב מהמיטה, ארז צנצנת גדולה ממרק העוף של אמא שלו, כמה מרקחות שעוזרות לצינון שסבתא שלו הכינה לו תמיד כשהיה חולה, כמה ראשי שום, 3 בקבוקים חמים ומשחת אקליפטוס לאף.. וליתר ביטחון גם כמה גלילי נייר טואלט.

את רוב הדרך עשה בריצה. הוא היה מיומן בהליכה בלילה כי תירגל אותה פעמים רבות. כשהגיע למערה שמע נחירות רמות שהחרישו את אוזניו. הוא התקדם בזהירות, מדליק פנס קטן, ונשימתו נעתקה כשראה את היצור ששכב שם במערה נוחר.

דרקון. דרקון אמיתי כמו באגדות, יצור גדול, מלא קשקשים, ירוק כולו…. הוא התקרב אליו בשקט בשקט.

הוא ניגב בעדינות את האף הגדול שלו מכל הנזלת שיצאה ממנו. פיזר לו את משחת האקליפטוס מסביב לאף, כדי שיהיה לו קל יותר לנשום.

הוא היה רגיל לטפל באחיו הקטנים כשהיו חולים, וכנראה הטיפול במישהו שזקוק לו העלים לו את הפחד או הפליאה של מה דרקון אמיתי עושה ליד הקיבוץ שלהם. כשסיים הניח לידו את צנצנת המרק החם, הצמיד לגופו את הבקבוקים החמים, והתחיל לצאת בשקט מהמערה, צעד רודף צעד. מתגנב כמו שועל …. כשקול מתגלגל נשמע מאחוריו - 

ילד……. עצור.

הילד קפע על מקומו.
קררר לי ילד. קרא הדרקון והאש לא יוצאת לי מהפה בגלל כל הנזלת הזאת.
ועיטוש גדול מלא חתיכות נזלת שחורות העיף את הילד לקצה המערה.

הילד התכוון לברוח אבל אז שמע את הדרקון אומר :ילד, אולי תדליק לי גם אש?

הילד הסתובב המום, ולא הצליח להוציא מילה מהפה. והדרקון המשיך. עצרתי פה רק כי אני חולה, אין לכם דרקונים פה בישראל, ואסור שמישהו יגלה שעצרתי פה, כי אז מועצת הדרקונים תשלול ממני את אישורי התעופה. אתה תשמור על הסוד שלי ילד? רק תדליק לי אש בבקשה. מבטיח להעלם כבר בבוקר.
הילד גימגם… אני לא יודע להדליק עדיין אש. אני פשוט לא מצליח.

הנה, רעם הדרקון, קח את ערמת הניירות האלה, עם הנזלת שלי. אולי הם יעזרו….. אתה יודע מה אומרים, נזלת דרקונים היא כמו אבקת פיות. 

הניירות היו שחורים לגמרי מנזלת הדרקון, הילד הרים נייר אחד בקצאת אצבעותיו , קושש עצים, העמיד מקל על מקל, אירגן קן קטן מזרדים שמצא בסביבה, שיפשף כמה עלי שרביטן כדי לייצר סיבים, וניסה. הוא הוציא את אבן-הצור הישנה שלו ואת השופין.

הגיץ הראשון קיפץ ושום דבר לא קרה. הילד עמד נבוך אך המבט החם של הדרקון עודד אותו לנסות שוב. גיץ אחר גיץ קפצו ושום דבר לא קרה, הילד הרים שוב את מבטו לדרקון ולחש, אני פשוט  לא מצליח.
הדרקון קירב עליו בכפתו הגדולה את המייר המנוזל. הילד הניח אותו במרכז הקן וניסה שוב….לפתע ניצוץ קטן קפץ ונחת במדוייק על נזלת הדרקונים והנה, מול פניו הנדהמות של הילד  הקסם קרה…… אש חמה ונעימה מילאה את כל המערה. 

הדרקון חייך חיוך מלא שיניים מפחידות ואמר קלי קלות, למה אמרת שאתה לא יודע? אתה מלך האש!

הילד חייך גם הוא ולחש נזלת דרקונים… ממש כמו אבקת פיות…

הוא שאל את הדרקון אם הוא יכול לקחת קצת ניירות, הוא שמר אותם בקופסא מיוחדת.

מאותו יום כולם בקיבוץ קראו לילד בשמו החדש, שמו האינדיאני, מדליק האש.

והדרקון? הילד לא פגש אותו מאז אבל מידי פעם כשטייל במדבר, הוא מצא ערמות נזלת שהושארו במיוחד בשבילו.