זיק!
הסיפור שלנו מתחיל במעגל
ובמעגל יש ילדות וילדים
בכל מיני גילאים. כולםן עם רגל אחת תחובה מתחת לישבן
וברך אחת כלפי מעלה. למה?
כי הם יודעים שעכשיו סבא מלמד אותם משהו… תמיד כשסבא ישב ככה אז הם ידעו - יש שיעור, יש סיפור… משהו קורה!
סבא אסף ענפים לידו
סידר את מעגל המדורה
ניקה סביב המעגל בכדי ששום דבר דליק לא יהיה מסביב, והחל מסדר את בית האש…
לפני שהחליט לאיזו כיוון יהיה הפתח של בית האש, הוא הרים את ראשו ונהנה מהרוח… אז, שם את הפתח לכיוון הרוח.
הוא סידר את בית האש בכזו קפידה, שכל הילדים הביטו בתנועתיו של הסבא. לאיזה גודל שבר את הענפים, מתי שם ענפים דקים ומתי עבים, מי על גבי מי… מה על גבי מה.
כשהדליק את האש…. ניצוץ נדלק בעיני הילדים. אך בעיני ילד אחד במיוחד.
היה זה זיק…
הוריו קראו לו זיק כי הוא היה לוהב כמדורה… ילד דליק שכזה. ומיד כשהוא ראה את האש, החל מחפש דברים מעניינים, לראות כיצד הם נשרפים.
סבא שאל את הילדודס - ספרו לי על הצלקות שלכם.
אחד סיפר שיש לו צלקת באוזן כי הוא רץ היישר לתוך שיח קיסוסית וקוץ אחד נתקע בו חזק.
השניה סיפרה שיש לה צלקת באף כי פעם התיישבה לה דבורה על האף והיא כל כך נבהלה שה…
תוך כדי, זיק זרק דברים לאש מידי פעם… סבא הביט בו, סימן לו בעיניו שלא יזרוק
אך זיק לא יכל להתאפק…
זיק הכניס עלה ירוק וראה כיצד נשרף
השליך מעט קמח.
סבא אמר - זיק… בפעם אחרת נוכל לשבת יחד ולבדוק איך דברים מסויימים נשרפים, כעת - אל תזרוק עוד.
זיק פשוט לא שלט בעצמו וכמעט בלי לשים לב הוא מידי פעם השליח פנימה בהסתר דברים שהיו על האדמה סביבו
אז, אחז באבן צור קטן והשליך גם אותה.
הילדים שאלו את סבא - איזו צלקת יש לך? הנה… אמר סבא - ממש זו מתחת לשפה.
איך היא קרתה?
אספר לכםן בדיוק כשהשמש תהייה חמש אצבעות מעל ההר.
בדיוק ברגע הזה
אבן הצור שהיתה באש התפוצצה וגיץ קטן עף היישר לעינו של סבא.
סבא נבהל מעט…כיסה את ידו בעינו - זרק מבט חד לכיוון זיק, קם והלך אל האוהל…
היה שקט
אחד הילדים אמר "זיק מזיק"
השניה שאלה "מה עשית???!!"
זיק שתק.
כולםן הלכו וזיק נשאר שקט ליד המדורה עד הערב. אז קם והתקדם בשקט אל האוהל של סבא…
סבתא הכינה משהו וסבא שכב עם כיסוי על עינו. הם שוחחו על משהו וסבא אמר שהוא לא יודע למה הוא לא עצר את זיק… "משהו בזיק שבעיניו גרם לי לא לרצות להפסיק אותו"
סבתא היתה עם הגב אל זיק שהציץ והקשיב מבעד לחריץ באוהל. אך היא הרגישה שיש שם מישהו - היא ידעה שזה זיק.
"לו רק היו לי שש משערות הזהב של הריח הלבן יחד עם פרחי השמש הקטנים הייתי מכינה לך מיד את מה שירפא את עינך המתוקה. הייתי עושה מדורה, עם כוונה
הייתי מתפללת בשבלך
הייתי מבשלת את הצמחים במים שעה קלה ושמה את החליטה הטובה על עינך החמודה.
סבא חייך.
זיק שמע זאת
הוא ידע איפה יש את פרחי השמש הקטנים - ממש בביתו, אימו ייבשה ואספה בצנצנת.
כשקם בבוקר
הוא רץ הבית ושאל את אימא… אמא - פרחי השמש הקטנים… יש לנו… נכון? מי הם? מה הם? איפה הם?, אני ממש רוצה."
אמא הגישו לו את הצנצנת בשמחה.
חלקם היו יבשים וחלקם עוד קצת טריים איכשהו - היא אפשר לראות את השמש הצהובה הבוהקת במרכז ואת עלי הכותרת הלבנים מסביב.
"קמומיל…" הוא אמר.
ואמא… מה זה שערות הזהב של הריח הלבן??
המממממ… אני לא זוכרת. אבל אם אני לא טועה - זה אמור להיות פרח, נמוך, וגדל עכשיו - בחורף.
זיק רץ אל היער
והריח כל פרח
הביט
חיפש
עד שבחלקה יפיפייה הוא ראה פרח נמוך
שישה עלי כותרת
גביע יפייפה
שערות זהב מבצבצות מתוכו
זיק קרב את אפו פנימה והריח - ריח נהדר… בעיני רוחו עלה ענן יפייפה של ניחוח לבנבן עם ניצנוצי זהב בתוכו.
זיק אסף שערה זהב אחת מפוצלת מהפרח הזה וחיפש חמישה פרחים נוספים… מכל פרח לקח רק שערה אחת.
זיק מעולם לא הצית מדורה לבד
אך ישב
עצם את עיניו ונזכר בכל מה שסבא עשה
כיצד סידר את מעגל האבנים
כיצד ניקה מסביב
כיצד אסף ענפים ומיין
הרגיש את הרוח
הכין את בית האש
כיצד הדליק.
מזג מים לקומקום והרתיח זמן מה יחד עם השערות והפרחים.
בזמן הזה זיק התפלל לסבא
הוא דמיין ממש איך שמשות זהובות וענני ניחוח מנצנץ מרפאים את עינו.
הוא הביט בלהבות וראה את סבא כמו להבה שקמה על הרגליים.
הוא שתק עם האש.
כשסיים הוא חפר אדמה וכיסה את המדורה הייטב. רץ אל אוהלם של סבא וסבתא והגיש לסבתא את החליטה…
"סבתא… חליטה, זה,שמש, עננים, גיצים, ריח, נפלא!!! סבא! עין! יופי!"
הוא התרגש - המילים ביעבעו לו בפה.
סבתא ראתה את הזיק בעיניו של זיק, חייכה. טבלה כותנה בחליטה והגישה לזיק.
"אתה זה שהתפלל עליו - אתה זה שיניח על עינו"
זיק התקרב אל סבא ששכב עם עין אחת פקוחה.
הניח על עינו העצומה… "תפקח לאט לאט את העיניים סבא"
סבא עשה כן…
כעבור כמה דקות אמר
"זיק… תאמר לכל הילדות והילדים שכשהשמש תהייה חמש אצבעות מעל ההר, תפגשו אותי במדורה."
כך היה… הילדים הגיעו אל המדורה
ושם סבא ישב, בדיוק כפי שישב לפני שחלקיק אבן הצור עף לעיניו. המדורה היתה נראית באותו גודל… כמעט כולה כבר גחלים וסבא עם רגל טחובה תחת רגלו , לש בצק.
כולם ישבו
טחבו רגל…
סבא לקח גוש בצק
גלגל אותו
מעך אותו
הכניס בו שוקולד
והניח על הגחלים.
אז ממה הצלקת שיש לי מתחת לשפה אתם שואלים?
"כשהייתי בגודל בערך כזה"
אמר והצביע על כמה ילדים במעגל
לא הייתי יכול להתאפק כשהייתי רואה משהו מתוק
היה נוזל לי ריר מהגבות
היו מקפצות לי השערות
הבטן שלי היתה מריצה אותי בלי שבקשתי פשוט בשביל לאכול את הדבר הזה. לפעמים אפילו הייתי חוטף לילדים מתוקים מהיד. לא כי רציתי לעשות משהו רע - אלא פשוט כי לא יכולתי להתאפק.
מתוק היה משגע אותי
מטריף אותי
כשהייתי רואה מתוק היה נדלק לי ניצוץ בעיניים…
ממה נדלק לכםן ניצוץ בעיניים?
"מעצים שאפשר לטפס עליהם" כשאני רואה את האימהות יושבות ומכינות מלאכות" "הרים גבוהים" "מפלים ומעיינות" "מנגו" "דברים מתוקים"
זיק לא דיבר, רק חייך - אבל היה ברור לכולםן מה זה.
בקיצור - אמא סבא… כשהכנו את זה כשהייתי ילד
ראיתי איך השוקולד הנפלא יוצא מהבצק ושם כבר לא יכולתי להתאפק. תפסתי מהגחלים והכנסתי לפה וגחל פשוט נדבק לי מתחת לשפה.
לצערי הכנתי רק אחד
אמר סבא בזמן שכיבה את הגחלים עם אדמה.
אבל אני אוכל אותו רק אם יהיו לי שותפים לאכילה.
אתם בעניין?
יופי!
אז תהפכו לשלישיות - אתם שלושה, כמו שלושת מקלות הבסיס של הטיפי של האש.
גשו למלאכה.
כל קבוצה שמוצאת מקום. יוצרת מעגל אבנים אוספת ענפים וקוראת לי.
